במקום שנבנה על ההבטחה של חיים משותפים, שבו כל ארוחה, כל מאבק, כל הישג היו אמורים להיות קולקטיביים, כיצד החל הניכור להסתנן פנימה?
שמי קרן דמבוריץ, פסיכותרפיסטית מירושלים. כשחברי יונתן סינקלר הזמין אותי לעבוד עם עובדי מפעלים בקיבוצים סמוך לעוטף עזה, גיליתי פרדוקס מצמרר.
הקהילות האלה, שנוצרו היסטורית כדי למנוע סבל אישי דרך תמיכה קולקטיבית, היו עתה מלאות באנשים המרגישים בדידות עמוקה בתוך כאבם.
הקיבוץ - מקום שבו הקירות היו אמורים להיות דקים, שבו הפרטי והציבורי התמזגו בצורה חלקה - הפך לנוף של מאבקים שקטים. עובדים הפועלים כלפי חוץ, אך מתמודדים פנימה עם טראומה, אבל וודאות מעורערת.
סדנאות החוסן שלנו הפכו ליותר מרק מפגשים. הן שחזורו את ההבטחה המקורית של הקיבוץ: שאף אחד לא צריך לסבול לבד.
בהתחלה, עובדים רבים שאלו על מטרת עבודתנו. "למה אנחנו צריכים לדבר על חוסן?" הם אמרו. "אנחנו מתפקדים, לא?"
והם לא טעו.
היכולת לקום ולהמשיך היא כשלעצמה צורה של כוח נפשי.
אבל תפקוד אינו זהה לפריחה.
מה שגיליתי היה אמת עמוקה על חיבור אנושי: בדידות יכולה להתקיים גם בקהילות ההדוקות ביותר. המבנה שאמור היה להגן ולתמוך הפך, בדרכים רבות, למחסום לשיתוף רגשי אמיתי.
יצרנו שפה רגשית משותפת. שברנו את קירות השתיקה שגדלו בין אנשים שחיים ועובדים זה לצד זה.
העובדים למדו שפגיעות אינה חולשה - היא הצורה האמיתית ביותר של כוח, במיוחד בקהילה שנבנתה על חוסן קולקטיבי.
הסדנאות שלנו הפכו לחבל הצלה - מרחב שבו הבלתי מדובר יכול סוף-סוף להיות מוכר. חקרנו כלים לויסות רגשי, להבנה עצמית ושל האחרים. רצפת המפעל הפכה ליותר ממקום עבודה; היא הפכה למרחב מרפא.
השינוי היה מרגש.
ככל שהעובדים החלו לשתף, לראות זה את זה באמת, משהו קסום קרה. החוסן האישי שלהם הפך לכוח קולקטיבי. הקיבוץ החזיר לעצמו את ההבטחה המקורית - שאף אחד לא עומד לבד.
בעולם שלעתים קרובות דורש מאיתנו לדחוף, להמשיך ללא קשר למה שקורה, גילינו משהו מהפכני: החוסן האמיתי אינו בסבל בשתיקה. הוא בחיבור מחדש, בשיתוף ובהרמת זה את זה - המהות של מה שקיבוץ תמיד היה אמור להיות.
העבודה שלנו בעוטף עזה לימדה אותי שכאשר אנו יוצרים מרחב לחיבור אנושי אמיתי, אנו לא רק שורדים. אנו בונים מחדש. אנו מרפאים. אנו זוכרים מה זה אומר להיות באמת קהילה.
Comments